![[personal profile]](https://www.dreamwidth.org/img/silk/identity/user.png){kind=small}
![[identity profile]](https://www.dreamwidth.org/img/silk/identity/openid.png){kind=small}
На сайте Галей Цахал, в честь Недели Еврейской Книги, устроили конкурс.
Ашер Кравиц написал один абзац рассказа, требуется его продолжить.
Завтра в 12:00 конкурс закрывается и он выберет победителя.
Вот этот первый абзац, а потом моё продолжение и перевод на русский.
Голосовать нигде не надо :)
За кадром
Между мной и телами всегда был клик. В основном потому, что я работаю фотографом в передвижной лаборатории полиции. Перед тем, как пойти на службу, я работал два года свадебным фотографом. Сейчас мои клиенты намного менее требовательны. Яфа Браверман, пышноватая воспитательница на пенсии, лежала на ковре, параллельно с диваном, лицом к кривоногому комоду в углу салона. Я начал фотографировать, как только попал на место преступления. После первого снимка, мой телефон зазвонил. Я узнал, что моя просьба пойти на офицерские курсы отклонена. Мне предстояло продолжать эту работу до следующих курсов. Я вышел на лестницу и потребовал у Штайница объяснений. «Ты обещал!», сказал я и он ответил, как я и ожидал, что это не телефонный разговор. Мы говорили меньше двух минут. Когда я вернулся в салон квартиры Бравеманов, тело Яфы лежало дальше от дивана, её немой взгляд упирался в потолок и бордовый ковёр, на котором она лежала, исчез.
Я осмотрелся. Никто, кроме меня, не входил в комнату в течении тех двух минут, пока меня не было. Я даже не знаю, зачем я выходил на лестницу. Яфе мой разговор не помешал бы. Ребята из отдела расследований давно закончили сбор вещдоков, а санитары из Абу-Кабира ждали снаружи, пока я закончу свою часть. Я подошёл к телу. Два года это немалое время на такой работе и я привык относиться к трупам спокойно. Стол, стул, труп. Я наклонился и посмотрел на её лицо. Оно выглядело спокойным, даже с признаками улыбки. Что-то мне показалось странным. К счастью, полиция уже перешла на дигитальную фотографию, что позволило мне вывести на экран фотоаппарата ту единственную фотографию, которую я успел снять до звонка. Я сравнил её выражение лица с картинкой. На картинке её лицо было искажено.
Я расскажу вам секрет. Мой любимый жанр в литературе, это рассказы о колдунах, феях, вервольфах и т.д. Никто в моём окружении этого не знает, тем более на работе. Ну, в самом деле, 32-хлетний парень читает такие глупости. Если бы я об этом рассказал, меня бы подняли на смех, и я не мог продолжать работать. Но я всегда чувствовал, что в этих рассказах что-то есть, нечто скрытое, от чего нормальные люди предпочитают отмахнуться потому, что это идёт вразрез с их мировоззрением. Я не был зашорен. Я всегда верил, что такие истории не появляются без какого-то основания.
Я попробовал сосредоточиться так, как это было описано в одной из книжек, которую я недавно читал. Я попытался «открыть» зрение, увидеть нечто за пределами обычного взгляда. Я не верил по-настоящему, что я что-то увижу, это была просто игра, в которую я играл сам с собой. На полу проявились следы. Это было похоже на проявление фотографий, как делалось когда-то. Сначала они были еле заметны, но через несколько секунд они проявились и стали отчётливы. Они вели от входа в салон к трупу, и было видно, как труп передвигали. Ковёр был скатан (я даже увидел его тень на полу). Автоматически я навёл камеру на следы и щёлкнул. Быстрый взгляд на экран камеры показал пол, но на нём не было никаких следов. Почему-то это меня не удивило.
Я сделал ещё несколько снимков и позвал санитаров. Они зашли с носилками, погрузили на них то, что совсем недавно было женщиной полной жизни и быстро вышли. Я слышал их рацию, которая вызывала их на следующее задание. Комната опустела. Я снова сосредоточился как раньше и снова увидел следы. Я начал осматривать комнату с помощью моего нового зрения. На комоде стояла фотография в рамке, на которой была запечатлена Яфа, стоящая в обнимку с красивым мужчиной, судя по всему её мужем. Другая фотография мужа стояла рядом, её уголок был перевязан траурной ленточкой. Я слышал, что её муж умер несколько лет назад, и с тех пор у неё никого не было. Что-то притянуло мою руку к их совместной фотографии. Я взял её в руки, чтобы рассмотреть поближе, из рамки выпала другая фотография, которая была спрятана сзади.
На фотографии, на бордовом ковре, со спокойными улыбками, были сняты Яфа с мужем, нагие и счастливые.
©![[livejournal.com profile]](https://www.dreamwidth.org/img/external/lj-userinfo.gif)
gipa
Ашер Кравиц написал один абзац рассказа, требуется его продолжить.
Завтра в 12:00 конкурс закрывается и он выберет победителя.
Вот этот первый абзац, а потом моё продолжение и перевод на русский.
Голосовать нигде не надо :)
מעבר לתמונה
ביני ובין גופות תמיד היה קליק. בעיקר מפני שאני משרת כצלם במעבדת הזיהוי הניידת. לפני שהתגייסתי עבדתי משך שנתיים כצלם חתונות. עכשיו הלקוחות שלי הרבה פחות תובעניים. יפה ברוורמן, גננת שמנמונת בדימוס, הייתה מוטלת על השטיח במקביל לספת שלושת המושבים, כשפניה מופנות אל השידה קמורת הרגליים שבפינת הסלון. התחלתי לצלם ברגע שהגעתי אל הזירה. לאחר הצילום הראשון, הנייד שלי השמיע צלצול. התבשרתי כי בקשתי לצאת לקורס הקצינים נדחתה. נגזר עלי להמשיך בדיוק באותו תפקיד לפחות עד לסבב הבא. יצאתי לחדר מדרגות וביקשתי משטיינץ הבהרה. "הבטחת!" אמרתי לו, והוא השיב לי, כצפוי, שזה לא לטלפון.השיחה נמשכה פחות משתי דקות. כאשר חזרתי לסלון בית ברוורמן הייתה גופתה של יפה מרוחקת מהספה, מבטה האילם נעוץ בתקרה ושטיח הארגמן שחצץ בינה ובין אריחי האבן נעלם כלא היה.
ביני ובין גופות תמיד היה קליק. בעיקר מפני שאני משרת כצלם במעבדת הזיהוי הניידת. לפני שהתגייסתי עבדתי משך שנתיים כצלם חתונות. עכשיו הלקוחות שלי הרבה פחות תובעניים. יפה ברוורמן, גננת שמנמונת בדימוס, הייתה מוטלת על השטיח במקביל לספת שלושת המושבים, כשפניה מופנות אל השידה קמורת הרגליים שבפינת הסלון. התחלתי לצלם ברגע שהגעתי אל הזירה. לאחר הצילום הראשון, הנייד שלי השמיע צלצול. התבשרתי כי בקשתי לצאת לקורס הקצינים נדחתה. נגזר עלי להמשיך בדיוק באותו תפקיד לפחות עד לסבב הבא. יצאתי לחדר מדרגות וביקשתי משטיינץ הבהרה. "הבטחת!" אמרתי לו, והוא השיב לי, כצפוי, שזה לא לטלפון.השיחה נמשכה פחות משתי דקות. כאשר חזרתי לסלון בית ברוורמן הייתה גופתה של יפה מרוחקת מהספה, מבטה האילם נעוץ בתקרה ושטיח הארגמן שחצץ בינה ובין אריחי האבן נעלם כלא היה.
הבטתי סביב. איש לא נכנס לחדר מלבדי בשתי הדקות שחלפו. אני גם לא יודע, למה יצאתי לחדר המדרגות. ליפה שיחתי לא הייתה מפריעה. אנשי המז"פ סיימו את מלאכת איסוף הראיות זה מכבר והצוות של אבו-כביר המתין לי בחוץ, עד שאסיים את חלקי בחקירה. ניגשתי קרוב יותר לגופה. שנתיים זה לא מעט זמן בתפקיד מסוג זה, ולמדתי להתייחס לגופות בשוויון נפש. כאן שולחן, כאן כיסא, כאן גופה. התכופפתי להביט בפניה הגופה. הפנים היו רגועות, אפילו עם סוג של חיוך עליהם. משהו נראה לי מוזר. למזלי, המשטרה כבר עברה לצילום דיגיטאלי לפני כמה שנים, מה שאיפשר להעלות על מסך המצלמה את התמונה היחידה שהספקתי לצלם. השוויתי בין הצילום והפנים של יפה. בתמונה פניה היו מעוותות.
אני חייב לגלות לכם סוד. הז'אנר האהוב עלי הספרות הוא סיפורי מכשפים, פיות, אנשי זאב וכדומה. איש בסביבתי לא יודע על כך, בטח שלא בעבודה. נו באמת, בחור בן 32 קורא שטויות מהסוג הזה. אילו הייתי מספר זאת, כמות הירידות מהחברה לא הייתה מאפשרת לי להמשיך לעבוד במקום הזה. אבל אני תמיד הרגשתי, שיש משהו בסיפורים האלה, יש משהו נסתר, שאנשים מן הישוב מעדיפים להתעלם ממנו, משום שזה נוגד את תפיסת עולמם. אני לא הייתי נעול. תמיד האמנתי, שסיפורים אלה אינם נוצרים ללא בסיס כלשהו.
ניסיתי להתרכז, כפי שקראתי באחד הספרים ששקעתי בהם לאחרונה. ניסיתי "לפתוח" את ראייתי, לנסות לראות מעבר למה שראו עיני. לא באמת האמנתי, שאראה משהו, זה היה מין משחק ששיחקתי עם עצמי. על הרצפה הופיעו עקבות. המצב נראה דומה לפיתוח תמונות, כפי שעשו פעם. בתחילה בקושי ניתן היה להבחין בהם, אבל כעבור מספר שניות מתאר העקבות התחדד וראיתי אותם בברור. הם הובילו מדלת הכניסה לסלון, הגיעו עד לגופה וראיתי את סימני הגרירה. השטיח גולגל (גם בצלליתו על הרצפה הצלחתי להבחין). באופן אוטומטי כיוונתי את המצלמה למקום, בו ראיתי את העקבות ולחצתי על הכפתור. מבט מהיר במסך המצלמה גילה, כי הרצפה צולמה, אך שום עקבות לא היו עליה. איכשהו הדבר לא הפתיע אותי.
עשתי עוד מספר צילומים וקראתי לצוות האמבולנס. האנשים נכנסו, הביאו אלונקה, העמיסו את מה שהיה עד לא מזמן אישה מלאת חיים ויצאו במהירות. ברקע שמעתי את מכשיר הקשר שלהם פולט קריאה עבורם להגיע למקום אחר. החדר התרוקן באחת. לא יכולתי להתעלם ממה שראיתי. התרכזתי שוב, כפי שעשיתי קודם ושוב ראיתי את העקבות. התחלתי להסתובב בחדר, מביט באמצעות ראייתי החדשה סביב. על השידה עמדה תמונה במסגרת, בה צולמה יפה, עומדת מחובקת עם איש נאה, ככל הנראה בעלה. תמונה אחרת של בעלה עמדה שם אף היא, כאשר פינתה מאותרת בסרט שחור דק. שמעתי, שבעלה נפתר לפני מספר שנים ומאז לא היה ליפה איש. משהו משך את ידי לתמונתם המשותפת. לקחתי אותה וכאשר הרמתי להביט בה מקרוב, נפלה מתוך המסגרת תמונה אחרת, אשר הייתה חבויה בפנים.
בתמונה, על גבי שטיח הארגמן, כאשר על פני שניהם חיוך של אושר ורוגע, נראו יפה ובעלה, כאשר הם ערומים וחבוקים בעוצמה.
אני חייב לגלות לכם סוד. הז'אנר האהוב עלי הספרות הוא סיפורי מכשפים, פיות, אנשי זאב וכדומה. איש בסביבתי לא יודע על כך, בטח שלא בעבודה. נו באמת, בחור בן 32 קורא שטויות מהסוג הזה. אילו הייתי מספר זאת, כמות הירידות מהחברה לא הייתה מאפשרת לי להמשיך לעבוד במקום הזה. אבל אני תמיד הרגשתי, שיש משהו בסיפורים האלה, יש משהו נסתר, שאנשים מן הישוב מעדיפים להתעלם ממנו, משום שזה נוגד את תפיסת עולמם. אני לא הייתי נעול. תמיד האמנתי, שסיפורים אלה אינם נוצרים ללא בסיס כלשהו.
ניסיתי להתרכז, כפי שקראתי באחד הספרים ששקעתי בהם לאחרונה. ניסיתי "לפתוח" את ראייתי, לנסות לראות מעבר למה שראו עיני. לא באמת האמנתי, שאראה משהו, זה היה מין משחק ששיחקתי עם עצמי. על הרצפה הופיעו עקבות. המצב נראה דומה לפיתוח תמונות, כפי שעשו פעם. בתחילה בקושי ניתן היה להבחין בהם, אבל כעבור מספר שניות מתאר העקבות התחדד וראיתי אותם בברור. הם הובילו מדלת הכניסה לסלון, הגיעו עד לגופה וראיתי את סימני הגרירה. השטיח גולגל (גם בצלליתו על הרצפה הצלחתי להבחין). באופן אוטומטי כיוונתי את המצלמה למקום, בו ראיתי את העקבות ולחצתי על הכפתור. מבט מהיר במסך המצלמה גילה, כי הרצפה צולמה, אך שום עקבות לא היו עליה. איכשהו הדבר לא הפתיע אותי.
עשתי עוד מספר צילומים וקראתי לצוות האמבולנס. האנשים נכנסו, הביאו אלונקה, העמיסו את מה שהיה עד לא מזמן אישה מלאת חיים ויצאו במהירות. ברקע שמעתי את מכשיר הקשר שלהם פולט קריאה עבורם להגיע למקום אחר. החדר התרוקן באחת. לא יכולתי להתעלם ממה שראיתי. התרכזתי שוב, כפי שעשיתי קודם ושוב ראיתי את העקבות. התחלתי להסתובב בחדר, מביט באמצעות ראייתי החדשה סביב. על השידה עמדה תמונה במסגרת, בה צולמה יפה, עומדת מחובקת עם איש נאה, ככל הנראה בעלה. תמונה אחרת של בעלה עמדה שם אף היא, כאשר פינתה מאותרת בסרט שחור דק. שמעתי, שבעלה נפתר לפני מספר שנים ומאז לא היה ליפה איש. משהו משך את ידי לתמונתם המשותפת. לקחתי אותה וכאשר הרמתי להביט בה מקרוב, נפלה מתוך המסגרת תמונה אחרת, אשר הייתה חבויה בפנים.
בתמונה, על גבי שטיח הארגמן, כאשר על פני שניהם חיוך של אושר ורוגע, נראו יפה ובעלה, כאשר הם ערומים וחבוקים בעוצמה.
За кадром
Между мной и телами всегда был клик. В основном потому, что я работаю фотографом в передвижной лаборатории полиции. Перед тем, как пойти на службу, я работал два года свадебным фотографом. Сейчас мои клиенты намного менее требовательны. Яфа Браверман, пышноватая воспитательница на пенсии, лежала на ковре, параллельно с диваном, лицом к кривоногому комоду в углу салона. Я начал фотографировать, как только попал на место преступления. После первого снимка, мой телефон зазвонил. Я узнал, что моя просьба пойти на офицерские курсы отклонена. Мне предстояло продолжать эту работу до следующих курсов. Я вышел на лестницу и потребовал у Штайница объяснений. «Ты обещал!», сказал я и он ответил, как я и ожидал, что это не телефонный разговор. Мы говорили меньше двух минут. Когда я вернулся в салон квартиры Бравеманов, тело Яфы лежало дальше от дивана, её немой взгляд упирался в потолок и бордовый ковёр, на котором она лежала, исчез.
Я осмотрелся. Никто, кроме меня, не входил в комнату в течении тех двух минут, пока меня не было. Я даже не знаю, зачем я выходил на лестницу. Яфе мой разговор не помешал бы. Ребята из отдела расследований давно закончили сбор вещдоков, а санитары из Абу-Кабира ждали снаружи, пока я закончу свою часть. Я подошёл к телу. Два года это немалое время на такой работе и я привык относиться к трупам спокойно. Стол, стул, труп. Я наклонился и посмотрел на её лицо. Оно выглядело спокойным, даже с признаками улыбки. Что-то мне показалось странным. К счастью, полиция уже перешла на дигитальную фотографию, что позволило мне вывести на экран фотоаппарата ту единственную фотографию, которую я успел снять до звонка. Я сравнил её выражение лица с картинкой. На картинке её лицо было искажено.
Я расскажу вам секрет. Мой любимый жанр в литературе, это рассказы о колдунах, феях, вервольфах и т.д. Никто в моём окружении этого не знает, тем более на работе. Ну, в самом деле, 32-хлетний парень читает такие глупости. Если бы я об этом рассказал, меня бы подняли на смех, и я не мог продолжать работать. Но я всегда чувствовал, что в этих рассказах что-то есть, нечто скрытое, от чего нормальные люди предпочитают отмахнуться потому, что это идёт вразрез с их мировоззрением. Я не был зашорен. Я всегда верил, что такие истории не появляются без какого-то основания.
Я попробовал сосредоточиться так, как это было описано в одной из книжек, которую я недавно читал. Я попытался «открыть» зрение, увидеть нечто за пределами обычного взгляда. Я не верил по-настоящему, что я что-то увижу, это была просто игра, в которую я играл сам с собой. На полу проявились следы. Это было похоже на проявление фотографий, как делалось когда-то. Сначала они были еле заметны, но через несколько секунд они проявились и стали отчётливы. Они вели от входа в салон к трупу, и было видно, как труп передвигали. Ковёр был скатан (я даже увидел его тень на полу). Автоматически я навёл камеру на следы и щёлкнул. Быстрый взгляд на экран камеры показал пол, но на нём не было никаких следов. Почему-то это меня не удивило.
Я сделал ещё несколько снимков и позвал санитаров. Они зашли с носилками, погрузили на них то, что совсем недавно было женщиной полной жизни и быстро вышли. Я слышал их рацию, которая вызывала их на следующее задание. Комната опустела. Я снова сосредоточился как раньше и снова увидел следы. Я начал осматривать комнату с помощью моего нового зрения. На комоде стояла фотография в рамке, на которой была запечатлена Яфа, стоящая в обнимку с красивым мужчиной, судя по всему её мужем. Другая фотография мужа стояла рядом, её уголок был перевязан траурной ленточкой. Я слышал, что её муж умер несколько лет назад, и с тех пор у неё никого не было. Что-то притянуло мою руку к их совместной фотографии. Я взял её в руки, чтобы рассмотреть поближе, из рамки выпала другая фотография, которая была спрятана сзади.
На фотографии, на бордовом ковре, со спокойными улыбками, были сняты Яфа с мужем, нагие и счастливые.
©
gipa
no subject
no subject
no subject
:)
no subject
no subject
no subject
no subject
no subject
no subject
Только вот первая же фраза "Между мной и телами всегда был клик" просто резанула своей "нерусскостью".
Я понимаю, что это не твоя фраза на иврите, и просто почти подстрочный перевод. Когда я читала на иврите, мне она тоже не понравилась, хотя первая фраза произведения также важна, как и последняя. К последней у меня претензий нет, но первая фраза показывает уровень писателя.
no subject
Иврит, в некоторых вещах, намного более ёмкий язык.
А в других нет.
no subject
no subject
no subject
Гипа, удачи!
no subject
no subject